פסק-דין בתיק ע"ר 2052-05-11

השופט שמואל צור

1.           בפנינו ערעור על החלטת רשם בית דין זה (השופט אילן סופר) מיום 10.4.11, בה התקבלה בקשת המשיבה לחיוב המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה במסגרת הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-  שבע מיום 15.9.10 (מותב בראשות כבוד סגנית הנשיאה השופטת יהודית הופמן ונציגי הציבור מר ברוך שטל ומר ישראל חולתי).

2.           המערער הינו בעלים של מספרה בדימונה. המשיבה עבדה במספרה של המערער. בנוסף לעבודתה זו, הועסקה המשיבה גם בעיצוב גבות. מחצית מן התמורה ששילמו הלקוחות עבור עיצוב גבות שולם למשיבה במזומן ואילו המחצית השנייה שולמה למערער. המערער הנפיק תלושי שכר על שם המשיבה החל מ- 1/5/03 ואילך. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בחודש 10/08, לאחר שהמשיבה התפטרה מעבודתה. המשיבה הגישה תביעה בבית הדין האזורי בבאר שבע לתשלום שכר עבודה וזכויות שונות הנובעות מסיום יחסי העבודה. המשיבה טענה בתביעתה כי עבדה אצל המערער במשך 11 שנה, במהלכן הוא ניצל אותה ופגע בה פגיעה כלכלית, נפשית ואף פיזית, תוך רמיסת כבודה ושלילת זכויותיה כעובדת וכאדם. לגרסתה, עוד בהיותה קטינה החלה לעבוד אצל המערער ומעבר ליחסי העבודה נרקם בין השניים קשר רומנטי. המערער, לטענתה, ניצל את גילה הצעיר ותמימותה, לא שילם לה שכר עבור עבודתה במספרה ולא זכויות קוגנטיות בסיסיות כגון - דמי חופשה, דמי הבראה, גמול על עבודה בשעות נוספות, למרות ששהתה ועבדה במספרה בכל שעות פתיחתה. עוד טענה המשיבה כי היא התפטרה מעבודתה ב-10/08, לאחר שהמערער תקף אותה ואיים עליה שיהרוג אותה. מנגד, טען המערער כי המשיבה עבדה אצלו חמש שנים בלבד, החל מיום 1/5/03 ועד למועד התפטרותה ב-10/08. לגרסתו, המשיבה עבדה במספרה במשרה חלקית ושכרה שולם לה במלואו, מידי חודש בחודשו במזומן. המערער הכחיש את טענות המשיבה וטען כי היא זו שנכנסה לחייו האישים והמשפחתיים וכשביקש ממנה "להרפות" ממשפחתו היא החלה במסע של נקם, הגישה נגדו תלונות שווא ופגעה בו, בשמו הטוב ובמשפחתו ואף גרמה לו נזקים כלכליים. לפיכך הוא הגיש כתב תביעה שכנגד לתשלום פיצוי על נזקים שהמשיבה גרמה לו, לטענתו, ופיצוי על עוגמת נפש והפרת חובת הנאמנות וההסכם בין הצדדים בסך של 50,000 ש"ח.

3.           בית הדין האזורי פסק למשיבה שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים והוצאות משפט. בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד של המערער לפיצוי על עוגמת נפש והפרת חובת נאמנות בהעדר הוכחה.

4.           המערער הגיש ערעור על פסק הדין ביום 9.11.10. ביום 8.2.11 הגישה המשיבה בקשה לחייב את המערער בהפקדת ערובה. בבקשתה טענה המשיבה כי המערער לא שילם את סכום פסק הדין ובכלל זה את סכום ההוצאות בו חוייב. בנוסף טענה המשיבה כי מצבו הכלכלי של המערער קשה, הוא מכר את ביתו ורכבו והגיש בקשה לצו תשלומים בלשכת ההוצאה לפועל. לבד מכך, לטענתה, סיכויי הערעור אינם גבוהים שכן הם מתייחסים לעובדות ומהימנות עדים. המערער טען כי הבקשה לחייבו בערובה הוגשה בשיהוי, כחודשיים לאחר שהערעור הוגש. בנוסף טען המערער כי הליכי מכירת ביתו החלו עוד בטרם הוגש כתב הגנה בבית הדין האזורי וכי אין לחסום את דרכו רק בשל עוניו. עוד טען המערער כי סיכויי הערעור טובים מאוד מאחר והוא מבוסס על התעלמות בית הדין מראיות בכתב ובעל -פה.

5.           בהכרעתו קבע הרשם כי מאחר והסכום הנכבד שפסק בית הדין האזורי בקבלו את תביעת המשיבה לא שולם עד היום ומאחר שבהוצאה לפועל נפתח נגד המערער תיק שבמסגרתו ניתן צו תשלומים, הרי אי תשלום ההוצאות מהווה עילה מספקת לחיובו בהפקדת ערובה. עוד קבע הרשם לעניין כתב הערעור, כי רובו ככולו מכוון לקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי ולפיכך סיכויי הערעור אינם גבוהים.

6.           על החלטה זו של הרשם הגיש המערער את הערעור שבפנינו. המערער טוען כנגד קביעתו של הרשם בדבר "היסטוריה" כביכול של אי עמידתו בחיובים קודמים של תשלום הוצאות שהוטלו עליו. לטענתו, אין הוא משתמט מתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו והוא עומד בחיוביו בהתאם להחלטות ההוצאה לפועל. המערער טוען עוד כי עקב פסק הדין - ובעיקר עקב מעשי המשיבה - נגרם לו חסרון כיס עד כדי סגירת עסקו. כיום, כך מוסיף המערער, הוא עושה מאמצים להתגבר על קשייו הכלכליים, אך כרגע אין הוא עובד. לעניין סיכויי הערעור חוזר המערער וטוען כי אלה טובים מאחר שבפסק דינו של בית הדין האזורי נפלו פגמים מהותיים כמו גם בניתוח החומר הראייתי ובמסקנות המשפטיות אליהן הגיע. המערער מבהיר כי אם לא יתקבל ערעורו לפטור אותו מהפקדת ערובה, ערעורו בתביעה העיקרית ימחק וייגרם לו עוול משפטי גדול.

7.           המשיבה טוענת כי המערער נוהג כלפיה בחוסר תום לב מתמשך וערעורו על הפקדת הערובה הוא ניסיון נוסף להתחמק מחיוביו ולפגוע בה. המשיבה מציינת כי המערער בחר לעשות דין לעצמו בכך שלא הפקיד את הערבון שנקבע מבלי שהגיש בקשה לעיכוב ביצוע ואף לא עמד בדרישות בית הדין בעניין צורת הסיכומים והיקפם. לגופו של עניין תומכת המשיבה בהחלטתו של הרשם. עוד מעירה המשיבה כי גם בערעור וגם בסיכומיו מדגיש המערער את מצבו הכלכלי הירוד כסיבה לקבלת הערעור בעוד שדווקא בשל כך יש להצדיק חיובו בהפקדת ערובה.

8.         זכות הגישה לערכאות מהווה זכות יסוד העומדת לפרט בחברה דמוקרטית. "ללא מתן אפשרות לאדם כי יהא לו יומו בבית המשפט, תישמט הקרקע תחת בסיס שיטת המשפט" (ראו דברי נשיא בית הדין הארצי סטיב אדלר ב - עאח 76/05 הרב שלמה בניזרי נ' Rudarska Rositsa Stefanova, פדא-עב-אר, 05 - 26 - 557 (2005)). בהקשר זה מביא הנשיא את דבריו של השופט חשין בעניין ארפל אלומיניום:       

            "הכול מסכימים כי המדובר הוא בזכות מן המעלה העליונה... זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומר אני - כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק.... באין מתדיינים יישב בית-המשפט בטל וחסר-מעש, ובית-משפט שאין מתדפקים על שעריו כמוהו כמו-לא-היה. נדע מכאן, כי חסימת הדרך לבית-משפט - בין במישרין בין בעקיפין - ולו באורח חלקי, חותרת תחת ה- RAISON D'ETRE של הרשות השופטת".

                 (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 628).

9.         מנגד, קמה זכותו של הצד שכנגד שלא להגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס ככל שתדחה התביעה כנגדו. בהעדר הסדר ספציפי לעניין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בחוק בית הדין לעבודה או בתקנות על פיו, נקבע בפסיקה כי, במקרים המתאימים, ובהתחשב במיוחד שבמשפט העבודה, ניתן לאמץ את הוראת תקנת 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה חיוב תובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, אם תדחה תביעתו (ראו: דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391). בקשר לכך נקבע בפסיקה כי כאשר לבעל דין "היסטוריה" של אי עמידה בחיובים קודמים של תשלום הוצאות שהוטלו עליו, הרי שיש מקום לצוות על הפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות (ראו: דב"ע נו/142 - 3 חסון נ' קאסם סאמרי ואח', לא פורסם). עוד נפסק, כפי שציין הרשם, כי כאשר מדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור, משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. לפיכך, ובהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, הרי אי קיום חיוב בהוצאות שהוטלו בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בערעור (בש"א 423/05 שחר גולן - ויפג בע"מ (לא פורסם, 28.6.05).

10.           בחינת מכלול השיקולים במקרה שלפנינו ואיזונם מוליכים אותנו למסקנה כי דין הערעור להידחות. המערער חויב בתשלום סכומים שונים למשיבה. מדובר בבעל דין שהיה לו יומו בערכאה הראשונה ושערעורו על פסק הדין מכוון כנגד קביעות עובדתיות, ראיות ועדויות שהיו בפני בית הדין האזורי. בנסיבות אלה, ועל רקע העובדה שהמערער לא עמד בתשלום הוצאות שהוטלו עליו בעבר, אנו סבורים כי קיימת הצדקה לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה.

                זאת ועוד, לענין פטור מערבון יש להביא בחשבון גם את סיכויי ההצלחה בהליך (בש"א  329/90 אברך נגד גרוגר, פ"ד מד(2) 383, 388-389). כאמור מכוון הערעור כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי ומבחינה זו סיכויי הערעור אינם גבוהים. בנסיבות אלה - אם עומד המערער על קיום ערעורו שלו - יתכבד ויבטיח את הוצאת הצדדים האחרים, למקרה שערעורו יידחה.

11.         סוף דבר - לפיכך דין הערעור להידחות. על המערער להבטיח את הוצאות המשיבה בקשר לערעור שהגיש בסכום של 7,000 ש"ח. הערבות תופקד תוך  30 ימים מיום המצאת החלטה זו לידי המערער.

ניתן בהעדר הצדדים, ‏כ"ו סיון, תשע"א (‏28 יוני, 2011) ויישלח אליהם.